כשנולדה בכורתי, היא לא נולדה לבדה.
איתה נולדה בי גם התשוקה להיות אמא במשרה מלאה.
אני לא מדברת רק על החודשים הראשונים שלא יכולתי לתאר (ובוודאי שגם לא לבצע) שהייה של שנייה אחת בלעדיה.
אני מדברת על אמא כזאת שנמצאת בבית. שמבשלת, מגהצת, מכבסת.
שמבלה את ימיה חגורה בסינר כזה עם קצוות מתנפנפים, שהשיער אסוף במין פקעת מעט סתורה.
שכל הילדים בשכונה (יש עוד דבר כזה?) באים אליה הביתה כי תמיד יש אוכל טרי מבושל.
כשהיא היתה בת חצי שנה חזרתי לעבודה. עבדתי שעות שמתאימות לאמא - ב-16:00 כבר התייצבתי בגן.
שנתיים אחרי הפקת הבכורה הצטרפה גם אחותה הקטנה.
הפעם החזרה מחופשת הלידה, אחרי 8 חודשים, היתה כבר קשה מנשוא.
לא מצאתי את עצמי. הם לא מצאו אותי. הקטנה יבבה (שלא לומר - צרחה) 8 שעות בתינוקיה כל יום.
ואז - או אז - נגאלתי מיסוריי, או יותר נכון - פוטרתי (60 יום מהחזרה - על השעון).
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה באותו בוקר היה כביסה. הסל - כהרגלו - היה גדוש ואני ניגשתי למלאכה בעליצות מהולה בעצב (אחרי הכל, קצת מעליב כשזורקים אותך).
כן, חשבתי לעצמי, סופסוף הגשמתי את חלומי. אני אוכל לשבת בבית. יהיה לנו בית נהדר - מסודר, נקי ומצוחצח, סלי הכביסה יהיו ריקים, יום יום אבשל אוכל נהדר, אהיה מלאת סבלנות לבנות. כמעט וניגשתי לרקום לנו שלט home sweet home בכניסה לבית.
בישיבה שערכנו הוא ואני באותו ערב הוחלט ברוב קולות לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכי על מנת לנוח (לא, בחופשת לידה לא נחים), להירשם ללימודי ערב בתחום שתפס את עיניי, ולחשוב מה אני באמת רוצה לעשות בחיי - ולא להמשיך להיגרר אחרי המקצוע שהייתי בו ושנאתי בכל לב.
הקטנה הוצאה מהתינוקיה ואני הייתי בבית. כמו שרציתי. לא שלחתי יותר ילדים חולים לגן תחת השפעת נורופן (כן, אני יודעת - אפאחד לא עושה את זה), טיפחתי את בתי הקטנה ביחס של 1:1 - ואז נזכרתי - ממש כמו בחל"ד כשאת נמצאת עם התינוק ולא מספיקה לעשות כלום - אצלי זה ממש לא השתנה גם כשהתינוקת טיפה יותר גדולה. לא, גם לא ב-40 דקות שהיא ישנה.
הבית נשאר מלוכלך ומבולגן. סלי הכביסה המשיכו לעלות על גדותיהם עד שהוא טיפל בהם. בישלתי אחת לכמה ימים ורוב הזמן אכלנו בחוץ. ומקץ כמה חודשים גיליתי שלא, אין לי יותר סבלנות, אולי אולי אולי אפילו פחות. והחלום שהגשמתי - הוא בכלל לא שלי. לא רוצה בו עוד.
לא רוצה להיות אמא לא עובדת. רוצה לעשות משהו יצרני (ולא, ייצור שניצלים וקציצות לא מספיק לי). לאו דוקא במשרה מלאה, אבל מחפשת עוד עניין. עוד משהו שיוציא אותי מהבית.
ואת הבית נסדר ביחד בזמננו החופשי.
ואת הניקיון תעשה עוזרת.
ואוכל ביתי נמשיך לאכול בסופי שבוע (אצל ההורים, כמובן).
והבנות יילכו לגן (במשרה חלקית או מלאה).
אז כרגע דרוש לי חלום חדש, כי זה שכבר הגשמתי התגלה כלא אקטואלי.
איתה נולדה בי גם התשוקה להיות אמא במשרה מלאה.
אני לא מדברת רק על החודשים הראשונים שלא יכולתי לתאר (ובוודאי שגם לא לבצע) שהייה של שנייה אחת בלעדיה.
אני מדברת על אמא כזאת שנמצאת בבית. שמבשלת, מגהצת, מכבסת.
שמבלה את ימיה חגורה בסינר כזה עם קצוות מתנפנפים, שהשיער אסוף במין פקעת מעט סתורה.
שכל הילדים בשכונה (יש עוד דבר כזה?) באים אליה הביתה כי תמיד יש אוכל טרי מבושל.
כשהיא היתה בת חצי שנה חזרתי לעבודה. עבדתי שעות שמתאימות לאמא - ב-16:00 כבר התייצבתי בגן.
שנתיים אחרי הפקת הבכורה הצטרפה גם אחותה הקטנה.
הפעם החזרה מחופשת הלידה, אחרי 8 חודשים, היתה כבר קשה מנשוא.
לא מצאתי את עצמי. הם לא מצאו אותי. הקטנה יבבה (שלא לומר - צרחה) 8 שעות בתינוקיה כל יום.
ואז - או אז - נגאלתי מיסוריי, או יותר נכון - פוטרתי (60 יום מהחזרה - על השעון).
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה באותו בוקר היה כביסה. הסל - כהרגלו - היה גדוש ואני ניגשתי למלאכה בעליצות מהולה בעצב (אחרי הכל, קצת מעליב כשזורקים אותך).
כן, חשבתי לעצמי, סופסוף הגשמתי את חלומי. אני אוכל לשבת בבית. יהיה לנו בית נהדר - מסודר, נקי ומצוחצח, סלי הכביסה יהיו ריקים, יום יום אבשל אוכל נהדר, אהיה מלאת סבלנות לבנות. כמעט וניגשתי לרקום לנו שלט home sweet home בכניסה לבית.
בישיבה שערכנו הוא ואני באותו ערב הוחלט ברוב קולות לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכי על מנת לנוח (לא, בחופשת לידה לא נחים), להירשם ללימודי ערב בתחום שתפס את עיניי, ולחשוב מה אני באמת רוצה לעשות בחיי - ולא להמשיך להיגרר אחרי המקצוע שהייתי בו ושנאתי בכל לב.
הקטנה הוצאה מהתינוקיה ואני הייתי בבית. כמו שרציתי. לא שלחתי יותר ילדים חולים לגן תחת השפעת נורופן (כן, אני יודעת - אפאחד לא עושה את זה), טיפחתי את בתי הקטנה ביחס של 1:1 - ואז נזכרתי - ממש כמו בחל"ד כשאת נמצאת עם התינוק ולא מספיקה לעשות כלום - אצלי זה ממש לא השתנה גם כשהתינוקת טיפה יותר גדולה. לא, גם לא ב-40 דקות שהיא ישנה.
הבית נשאר מלוכלך ומבולגן. סלי הכביסה המשיכו לעלות על גדותיהם עד שהוא טיפל בהם. בישלתי אחת לכמה ימים ורוב הזמן אכלנו בחוץ. ומקץ כמה חודשים גיליתי שלא, אין לי יותר סבלנות, אולי אולי אולי אפילו פחות. והחלום שהגשמתי - הוא בכלל לא שלי. לא רוצה בו עוד.
לא רוצה להיות אמא לא עובדת. רוצה לעשות משהו יצרני (ולא, ייצור שניצלים וקציצות לא מספיק לי). לאו דוקא במשרה מלאה, אבל מחפשת עוד עניין. עוד משהו שיוציא אותי מהבית.
ואת הבית נסדר ביחד בזמננו החופשי.
ואת הניקיון תעשה עוזרת.
ואוכל ביתי נמשיך לאכול בסופי שבוע (אצל ההורים, כמובן).
והבנות יילכו לגן (במשרה חלקית או מלאה).
אז כרגע דרוש לי חלום חדש, כי זה שכבר הגשמתי התגלה כלא אקטואלי.
